זה היה לפני לא מעט שנים אבל אני זוכרת את רעידות ההתרגשות כאילו זה היה אתמול.
אחרי תקופה של ייעוץ כשכירה ואחרי שעשיתי כמה פרויקטים מוצלחים עם עסקים קטנים של חברים ומשפחה החלטתי שהגיע הזמן לצאת לעולם ולדרך עצמאית. התחלתי לפזר את השמועה – פתחתי עסק לייעוץ עסקי לעסקים קטנים, הבו לי לקוחות!
ואז הגיעה הפניה הראשונה. יזם, פחות או יותר בגילי, עם רעיון מעניין, צריך תכנית עסקית. קיבלתי את הליד והגיע הזמן לשיחת מכירה. לחץ!!! מה להגיד? מה לשאול? איך אני משכנעת אותו לקחת אותי לעבודה? למה שהוא יסמוך עליי שאקח את התשוקה שלו ואהפוך אותה לעסק מצליח? והאם באמת אצליח לעשות את זה? מפחיד.
החלטתי ללכת על שיטת "קשה באימונים קל בקרב". ישבתי ותכננתי בראש את השיחה. מה אספר, מה הוא כנראה ישאל, מה לשאול אותו, איך להוביל למכירה. ואז כתבתי את זה בנקודות על דף, כדי לא לשכוח מרוב התרגשות. כתבתי גם את פרטי השירות שאני מציעה – איך זה עובד, מה המחיר. פחדתי שאתבלבל ואגמגם ברגע האמת וזה ישמע לא מקצועי. התסריט הרגיע אותו ונתן לי ביטחון.
כשסיימתי לכתוב הכל נשמתי עמוק, ודחיתי את זה למחר. למחרת אזרתי אומץ והתקשרתי. ניסיתי לדבר ולא לדקלם את מה שתכננתי. הקשבתי לו, עניתי על השאלות וקבענו פגישה! אמנם פגישת היכרות ללא עלות אבל מ'כפת לי! עברתי את המשוכה הראשונה וזה הצליח!
אז עוד לא היה לי משרד והייתי נודדת ברחבי גוש דן והשרון כדי להיפגש עם לקוחות פוטנציאלים. ממשרד מעל מוסך באיזור התעשיה של רחובות דרך מטבח משפחתי באמצע בישולים בראשל"צ ועד בית קפה בתחנת דלק באיזור כפר סבא. כל פעם נשימה עמוקה לפני שאני יוצאת מהאוטו והולכת לשכנע אדם שאני לא מכירה לסמוך עלי עם העתיד שלו.
היום, אחרי אינספור שיחות ופגישות, כשאני כבר נהנית מתהליך המכירה ולא רועדת כל פעם שמגיע ליד, החששות של אז נראים לי כמו נוסטלגיה משעשעת. אבל יודעת כמה הם היו הכרחיים כדי שאייצר בסיס טוב לעסק שלי.
זוכרת את הפעמים הראשונות שלך? איך זה מרגיש להיזכר בהן היום?
